בלוג

בתור תלמידה הייתה לי סלידה גדולה מאוד מבית הספר, זו מערכת שלא אהבתי בכלל. היום אני רואה את הדברים מנקודה קצת שונה והרבה בזכות השינוי שחל במערכת :)

כשהחניכה שלי אמרה שיש לה "שיעור תרפיה" והיא בכלל התכוונה לסדנת התפירה שלנו

איך מתחילים ב- "אני לא רוצה לתפור- זה של בנות" ל- "אבא ידעת שלתפור זה ממש קל?" תוך פחות משעתיים?

כל סדנא שלי היא מתנה, מתנה בשבילי. אני זוכה לראות דברים שלא כל אחד רואה ואני מתרגשת כל פעם מחדש!

בית הספר דורש מהילדים לשב ולהקשיב, לשבת ולכתוב, לשבת ולשנן.. כמה מאיתנו באמת מצליחים לעשות את זה? ואולי זה בעצם הרבה יותר קל ממה שזה נראה?

בטח יצא לכם להגיע לאיזה מקום איפושהו בטבע- ים, שמורת טבע, פארק... ולראות זבל- אבל מלא זבל! - "בבית שלהם הם בחיים לא היו משאירים את זה ככה". יצא לכם להגיד את זה? או לחשוב את זה? אז איך הופכים את המקום לבית ושומרים עליו?

השבוע אנחנו חוגגים את חנוכה- ניסים ואור. לפעמים אני רואה בחניכים שלי את הדברים האלה ונזכרת שזה לא רק בחנוכה.

מה היה הבגד הראשון שתפרתי? איך הוא יצא? בת כמה הייתי? והאם הוא בכלל היה בשבילי? אז הוא לא היה בשבילי ושאר הסיפור מחכה בפנים...

אחת השאלות הנפוצות לגבי סדנאות התפירה היא "אבל זה רק לבנות בטח, נכון?" ומה שקופץ לי לראש זה תמיד הסיפור הבא-

כששומעים שאני מגיעה להרבה סדנאות בלי מכונה שואלים אותי- "אבל איך אפשר לתפור בלי מכונת תפירה?" - אז לא רק שאפשר, גם אפשר לעשות דברים ממש מגניבים ובגיל ממש צעיר!