מגיל מאוד צעיר התחלתי לעסוק בהדרכה ובחינוך. יצא לי להדריך כמעט בכל מקום בארץ (רק תניחו אצבע על המפה- 90% שהרגל שלי דרכה שם), וכמעט בכל מקום הנושא של השמירה על הסביבה האישית היה משמעותי- בבתי ספר אלה שקיות אוכל שמפוזרות בכל מקום, במועדוני נוער אלה בדלי הסיגריות על הרצפה ולא חסר.
באחד ממועדוני הנוער שהדרכתי היו בדלים בחוץ באופן קבוע. אל תבינו לא נכון- היה גם פח! הנערים פשוט העדיפו להתעלם ממנו, אחרי הכל, זה דורש מהם לקום. לא היה יום שלא הערנו על זה ולא ניסינו לגרום לשינוי. והשינוי הגיע, הוא הגיע דרך שינשינית שהדריכה אצלנו מטעם החברה להגנת הטבע. היא השאירה מאחור את כל הסטיגמות והמחשבות של מה לא יקרה ומה הם לא יעשו ולקחה על עצמה פרוייקט של הקמת זולה בחוץ. היא לקחה את הנערים והביאה איתם רהיטים, הם בנו יחד שולחן קטן מדברים שהם מצאו בחוץ, ציירו שלט על בד ענק שיהיה בכניסה וגם בנו לעצמם פח מיוחד עם כיתוב שמבקש לא ללכלך ולזרוק את הבדלים לשם.
הפח החדש גם דרש הם לקום, אבל בניגוד לפח הישן, הם קמו. הם השתמשו בו. הוא לא היה שונה מהפח הקודם חוץ מהעובדה שהפעם זה היה מעשה ידיהם. הם בנו לעצמם את פינת הישיבה ולכן הם גם החליטו לשמור עליה.
הסיפור הזה נשאר אצלי כמקור השראה לזה שהמחשבה לא צריכה להיות- "מה לא יקרה" אלא "איך גורמים לזה לקרות". הוא תמיד מזכיר לי איך היצירה האישית שלנו גורמת לנו לשמור על הדברים יותר.
ועכשיו השאלה- מה תגרמו לחניכים שלכם ליצור?
