אני שם כבר כמה חודשים, פעם בשבוע בין אחת לארבע. הסדנא ממוקמת בדיוק באמצע מערכת השעות שלהם, הם מגיעים בין שיעורים והפסקות בשעות לא סדירות ולא אחידות, אבל מגיעים, כל אחד כשהוא רוצה לעצור, לנשום, לפעמים קצת לפרוק, ליצור...
באחד המפגשים הם היו ממש מעט. בדיוק דיברנו על זה, אולי מזג האויר השאיר אותם בבית, אולי שביזות של בין החופשים... כדי להתרענן אפילו בחרנו לצאת מהכיתה ולתפור בחוץ, בחצר.
בתוך השיחה שלנו, בין השאלות של איפה כל אחד נמצא היום, א' אמרה לנו שמבחינתה ברור שהיא באה. כל הצוות יודע שבשעה אחת היא "בשיעור תרפיה". אנחנו בסדנת תפירה, כולם יודעים את זה, גם המורים תמיד מציצים לחדר לראות את הבדים, לשאול "מה מכינים היום?" ואם "אפשר להצטרף?". א' אוהבת לתפור, מאוד! ועדין עבורה זה "שיעור תרפיה", האותיות הן אותן אותיות, אף פעם לא חשבתי על זה לפני. מבחינתי זה היה החיבור הטבעי של הדברים אבל כשזה בא ממנה זה היה אחרת. כשרוב החברים, בגילאי תיכון, מבריזים מבית הספר, היא בוחרת להגיע לזמן תרפיה שלה, זה מראה כמה זה חשוב ומשמעותי עבורה, כמה ערך יש לזה בעיניה וכמה זה יקר מבחינתה- היא לא מוכנה לוותר על זה!
