אז כשהייתי בת 9 נולד האח הקטן שלי- עדן.
התפירה הייתה שם עוד הרבה לפני אבל בעיקר בדברים הקטנים- לעזור לסבתא להשחיל את החוט למחט, לנסות לתקן חור בבגד... ואז עם הציפייה לאח החדש, לתינוק קטן שעומד להפוך לחלק גדול מהחיים שלי, החלטתי לנסות משהו חדש- במקום להשחיל חוט, או לתקן, למה לא להכין לבד? התינוק הזה שעומד להיוולד- מגיע לו לקבל מתנה מאחותו הגדולה, אחותו הבכורה. החלטתי לקחת בד שהיה אצל סבתא ולהפוך אותו לבגד. משהו שהאח הקטן שלי יוכל ללבוש.
לקחתי את הבד וציירתי עליו 2 חולצות קטנות. לא לקחתי בחשבון מושגים כמו תפר סנטימטר, שארית תפר, מכפלת... ובטח ובטח לא את הגודל של התינוק הצפוי לבוא! רק ציירתי, גזרתי והתחלתי לחבר עם חוט ומחט.
יצאה חולצה! היא הייתה בערך בגודל של בובות הברבי שלי, אבל היא הייתה חולצה ואני הכנתי אותה, בעצמי ולגמרי לבד.
אז עדן לא זכה ללבוש את החולצה הזו אבל ההתרגשות והגאווה שהרגשתי היו גדולות והיה לי ברור שאני יכולה עוד. הייתי רק בת 9 ותפרתי חולצה לגמרי לבד - אני יכולה לעשות הכל! מי יעצור אותי?
כשגדלתי יותר התחלתי לתפור בגדים, אבל הפעם רק לעצמי - כי זה הכי כיף - להכין לבד מה שאין לאף אחד!
זה קרה בעיקר כי ידעתי שאני יכולה.
עדן חגג השבוע יום הולדת 20! איתו אני חוגגת יותר מעשרים שנות תפירה, יצירתיות, דמיון וכיף - המון המון כיף!
