09 Dec
09Dec

בתור ילדה תמיד אמרתי שאם יש משהו שאני לא אהיה זה מורה... חינוך כן אבל הוראה ממש לא. חלפו שנים, עשיתי תואר בקידום נוער ו"על הדרך" גם תעודת הוראה. לא התכוונתי להשתמש בה אבל אומרים שזה טוב אז יאללה. עברו עוד כמה שנים ומצאתי את עצמי מלמדת בני נוער, אמנם לא ב"ס רגיל אבל בהחלט מורה.

חבשתי הרבה כובעים כשאשת חינוך- מדריכה טיפולית, מדריכה חברתית, רכזת נוער, מדריכה מהתנועה, שינשינית, מורה חיילת, פרקמ"שית, מדריכת תפירה, מדריכת פעילויות חד"פ והנה הגיע כובע חדש- מורה. 

הכובע של המורה שונה מהכובעים האחרים כי הוא גורם לאנשים להסתכל עליי בצורה שונה. לפעמים הם חושבים שאכפת לי רק מציונים ולמידה, לפעמים הם חושבים שאני בטח ענייה ומסכנה ולפעמים הם פשוט לא מבינים למה בחרתי בתפקיד הזה ושבדוק הייתי חננה כשהייתי קטנה. 

אני מלמדת במסגרת שונה- נוער נושר, קבוצות קטנטנות וקשר אישי עם התלמידים (בכיתה של 30-40 בחיים לא הייתי מצליחה לשמור על כזה קשר). המקום הזה הוא תזכורת שלא משנה איזה כובע נמצא על ראשם של אנשי החינוך- כולם שם לאותה מטרה בדיוק- הם שם בשביל הנערים. החינוך מאפשר להם (ולנו) לצמוח, ללמוד על העולם ועל עצמם (ועל עצמנו), להציב מטרות ולהתקדם לכיוונם, לפרוץ את כל הגבולות האישיים שלהם (ושלנו) ולהאמין בעצמם (ובעצמנו!).

הנתינה לתלמידים נותנת גם לנו, כמורים, המון, זו זכות :)


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.