18 Apr
18Apr

אני פוגשת הרבה בני נוער בתקופה הזו- גם פנים אל פנים וגם בזום. לא ברור אם יותר קשה להם להסתכל על המסך בשעה ה- 7-8 ברצף או לקום על הבוקר עם מצלמה לתוך הפרצוף. במהלך סדנאות הפוטו-תרפיה שעשיתי בתקופה האחרונה הרבה תלמידים דיברו על הקשיים האלה. הם דיברו על הקושי של למידה וריכוז מהבית, הישיבה הממושכת מול מסך, העומס הגדול בלימודים שהתגבר בתקופה הזו ועל עשייה מעטה מאוד בתקופה הזו. כמעט בכל סיכום מפגש היה מישהו שדיבר על כמה שהסדנא הייתה מבחינתו שבירת שגרה, כמה זה היה חשוב ומרענן. מאוד קל לראות כמה הצורך במשהו חדש ושונה מהלימודים מתגבר בתקופה הזו. חלקם גילו תחביב חדש, חלקם שיתפו את חבריהם בחייהם (החל משיפוץ הבית, חופשה בדובאי וחברי משפחה חדשים), חלקם שיתפו בקשיים מורכבים ואישיים יותר כמו ירידה משמעותית של הביטחון העצמי ודימוי הגוף בעקבות השימוש בזום (כי הם מסתכלים על עצמם הרבה יותר).מצד אחד עולים המון קשיים ומצד שני עצם השיתוף בדברים האישיים, השיח שמצליח להיווצר והרצון שלהם להרגיש קרובים אחד לשני הם מדהימים בעיניי. לפעמים הריחוק עוזר לנו להעריך יותר את הדברים שיש לנו, עוזר לנו להתקרב לאחרים ולשפר את הקשרים שלנו עם הסביבה שלנו. אז נכון שהקורונה מעצבנת וכמה חיכינו שהיא שהיא תתחפף כבר, אבל אם היא כבר הביאה איתה כמה דברים טובים אז אני חושבת ששווה לשמור עליהם. הפתיחות, הקרבה והשיחות העמוקות האלה אצל תלמידי חטיבה- זה דבר שממש מיוחד להיות חלק ממנו. היום התקיים מפגש פוטותרפיה אחרון לקבוצה שהתחלתי להדריך בינואר. כל מפגש סיום הוא מרגש אבל הפעם יש משהו מיוחד וקצת אחר. הפעם זה קורה בתקופה שהשינויים מסביב מורגשים אפילו יותר, חזרה לשגרה, חזרה ללמידה פרונטלית ומפגשים של התלמידים בהפסקות. יש בזה משהו סמלי שמתיישב בצורה מקסימה עם סיום המפגשים שלנו (אחרי הכל נפגשנו בזום...).שנת הלימודים עוד רגע מסתיימת אבל אני בהחלט מחכה לסדנאות הקיץ:) יש למה לחכות!

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.