הידיים שלנו יוצרות דברים שמבטאים את האופי שלנו ואת הרגשות שלנו. הן מציירות את כל מה שעולה לנו במחשבה (באופן מודע ולא מודע). הן לוחצות קליק ומצלמות את מה שתופס לנו את העין וגורם לנו להרגיש טוב, תופרות בגדים שמדגישים את האופי שלנו, כותבות את כל מה שהנפש שלנו רוצה להוציא החוצה, בונות דברים, מנגנות, אופות מטעמים ועוד ועוד ועוד...
כשהייתי תלמידה המחברות שלי היו או ממש מסודרות או ממש מקושקשות. הכל תלוי בשיעור וכמה היה לי חשוב להשקיע בו. המחברות המקושקשות היו מלאות בציורים של בגדים, קריקטורות של המורות שלי ולפעמים סתם צורות שחוזרות על עצמן שוב ושוב. כשהתבגרתי יכולתי לראות את הנפש שלי בצורה ברורה הרבה יותר דרך הציורים ושמתי לב לדברים שלא ראיתי קודם. גם רישום, שנתפס כהעתקה מדוייקת, קיבל משמעות חדשה- פתאום קלטתי שאני מציירת דמויות בתנוחות מסויימות שחוזרות על עצמן או אם מדובר באנשים שאני מכירה אני מכניסה תכונות אופי לרישום בלי להתכוון- קווים חדים יותר לרציניים או קווים קריקטוריים יותר לליצנים של החבורה.
דרך נוספת להוציא את הדברים החוצה, בצורה יותר מילולית, היא כתיבה רצופה ללא הפסקה- להגדיר יעד מראש- זה יכול להיות הגדרת זמן עם טיימר או מספר מסויים של עמודים והכלל היחיד הוא לא להרים את העט מהדף- פשוט לכתוב, לכתוב ולכתוב. אם נתקעים כותבים "אין לי מה לכתוב אין לי מה לכתוב אין לי מה לכתוב" עד שיהיה מה לכתוב. תרגיל מעניין ומומלץ לכל אחד:)
בקיצור, יש משפט שאומר שהעיניים הן ראי הנפש אבל לפעמים זה מרגיש לי, כיוצרת, שדווקא הידיים הן ראי הנפש לא פחות מהעיניים.
