שאלות ותשובות


חוגים הם דבר נפלא וחשוב. הם מעשירים את הדמיון והיצירתיות שלנו ותורמים להתפתחות שלנו.
יצירה מבחינתי היא הרבה מעבר לתחביב. היא כלי להכיר את עצמי יותר טוב, עוזרת לי להתמודד עם קשיים שניצבים מולי, דרך להביע את עצמי טוב יותר וגם מחברת בין אנשים.
את כל הדברים האלה אני מקפידה להביא לסדנאות שלי. מפגש של תפירה / צילום / ציור הוא לא רק מפגש של פיתוח טכניקה אלא מפגש של חיבור חברתי, התמודדות עם אתגרים והכי חשוב- תחושה של הצלחה וחיזוק האמונה ביכולות שלי.
המטרה שלי היא להשאיר למשתתפים טעם של עוד, כזה שיגרום להם להמשיך ביצירה גם אחרי שהסדנא מסתיימת :)
כל סוג של יצירה הוא תרפי גם אם זו לא מטרה שהוגדרה מראש.
אנחנו רגילים לדברים שקורים בקצב מהיר והיצירה גורמת לנו להוריד הילוך, להאט ולשים לב לפרטים הקטנים.
התפירה נותנת לנו להתרכז בפעולה מסוימת, לפעמים אפילו על אוטומט. היא עוזרת לנו לפנות את הראש לדברים שאנחנו בוחרים לעסוק בהם או לחילופין לא לחשוב על כלום ולתת לעצמנו מנוחה שפשוט עוזרת לנו להתנתק קצת מכל מה שקורה מסביב.
הקומיקס לעומת זאת מאפשר לנו להביע דברים בצורה ברורה יותר, אנחנו מכניסים לתוכו דמויות וטקסט כך שנוצר סיפור שלם. הדמות לא חייבת לייצג אותנו בהכרח אבל היא עוזרת לדברים לצאת החוצה כי על הדף מותר להוציא את כל מה שנמצא בפנים.
אחד הדברים החשובים לקבוצה הוא שתהיה דמות קבועה שמלווה את התהליך של הקבוצה בזמן קיומה- בבה"ס אלה יהיו המחנכים, במרכזי נוער אלה יהיו רכזים חברתיים או מדריכי נוער.
הדמויות האלה מכירות את הקבוצה בשגרה ואת כל התפקידים של החברים בה (השקט, הביישנית, המנהיגה, הליצן וכו).
כשהדמות הקבועה לוקחת צעד קטן אחורה ונותנת את המושכות למדריך חיצוני היא זוכה להיות זבוב על הקיר ולראות דברים מנקודת מבט נוספת. מעבר לזה, כשמגיע מישהו מבחוץ מאזן התפקידים בין חברי הקבוצה משתנה. אחד המורים אמר לי אחרי סדנת פוטותרפיה שהסדנא נתנה מענה לקצוות של הכיתה ואלה שלא באים לידי ביטוי פתאום הרשו לעצמם לשתף ולפרוח.
בסוף כל סדנא חד פעמית אני שואלת את הצוות הקבוע איך הם התרשמו כי הם אלה שמכירים את המשתתפים. אני והם רואים דברים שונים והחיבור שלהם יחד עוזר לצוות לגלות צד חדש במשתתפים, כזה שהם לא תמיד ראו קודם.
טיפול הוא משהו תהליכי. הוא יכול להיות קצר והוא יכול להיות ארוך.
מפגש בודד אמנם נמשך שעתיים בממוצע אבל הוא מכיל בתוכו תהליך פנימי שלם.
בסדנאות התפירה שלי כל מפגש מתחיל בזה שמישהו אומר "אין מצב שאני אצליח לתפור" / "אין מצב שאצליח לשבת כ"כ הרבה זמן". הם מנסים, מתאמצים, מצליחים ובסוף גם מגיע ההלם- "תפרתי את זה לבד!". הם עוברים תהליך שמתחיל באי ודאות וחוסר ביטחון, ממשיך להתמודדות עם אתגר ולבסוף הצלחה וחיזוק הביטחון העצמי. כמובן שככל שהתהליך ארוך יותר הדברים האלה נבנים יותר, אבל מפגש בודד בהחלט יכול להיות טיפולי.
בסדנאות פוטותרפיה למשל יהיה יותר שיח על הדברים, גם אם הוא יהיה ללא מילים- השיח הפנימי יתקיים. תמונות וצילום אלו כלי עזר נהדרים לתת לנושאים שונים לצוף וככל שעוד ועוד משתתפים מתחילים לדבר הדיון הופך להיות משמעותי ועמוק יותר. מי שבוחר לא לדבר עדין נמצא בתוך הדיון בדרכו. הוא יכול להקשיב, לחשוב אם הוא מצליח להזדהות עם הדברים הנאמרים וכו. בכל מקרה, משהו יקרה אצלו בפנים.
יצירה מחברת בין בני אדם. היא עוזרת לנו לשבור את הקרח, לפתח שיחה ולהכיר טוב יותר את מי שסביבנו.
זה יכול להתחיל בדברים קטנים כמו לתת להורים את מה שיצרתי בסדנא ויכול להמשיך לפרויקטים גדולים יותר כמו תפירת כריות כלבים ותרומה לעמותות הרלוונטיות, תפירת הפתעות לילדים במחלקות אשפוז, יצירה עם אוכלוסיות שונות כמו גמלאים / חינוך מיוחד ועוד.

את תהליך היצירה אני מלווה בתהליך חינוכי שמביא את המשתתפים להכיר את הסביבה שלהם קצת יותר לעומק, להבין את הצרכים של הקהילה וליזום פרויקטים שונים בתוכה.
אני ממש נהנית לראות איך כל קבוצה יצירתית יותר מקודמתה ומעלה רעיונות חדשניים ויצירתיים כל פעם מחדש:)
עולמות החינוך, הטיפול והיצירה תמיד היו חלק ממני. עם זאת, מעולם לא חשבתי שהם ישתלבו יחד בצורה כ"כ מדוייקת.
אחרי שסיימתי שנת שירות התגייסתי לנח"ל והדרכתי במסגרות חינוכיות שונות של נוער בסיכון. אחרי הצבא למדתי סיוע לטיפול בעזרת בע"ח, המשכתי לתואר ראשון בקידום נוער (הדרכה חינוכית טיפולית של נוער בסיכון) והוצאתי גם תעודת הוראה עם התמחות בספרות.
במקביל לכל אלה לקחתי קורסים בתחומי אמנות שונים- ציור ורישום, צילום (ופוטותרפיה), קומיקס, תפירה ותדמיתנות, נגרות ועוד.
השילוב הראשון של יצירה וחינוך היה עם התפירה, לאט לאט התחילו להיכנס פנימה גם השאר:)